ביאור שטיינזלץ על תמורה י״א

1 דחה ר' זירא את קושיתו זו של ר' ירמיה: הכי קאמר כך הוא אומר, זו כוונת לשון המשנה באומרה "מקדישין אברין ועוברין, אבל לא ממירין" — מקדישין איברין מסויימים בבהמה, וכיון שאין הקדושה חלה באותם אברים בלבד אלא מתפשטת בכל הבהמה, הרי זה כאילו הקדיש את הבהמה כולה, ומשום כך ממירין בהן בבהמות הללו אף שמתחילה רק אברים מסויימים הוקדשו בהן. אבל לא ממירין אברים של בהמת חולין בהן בבהמות הקדש הללו לא בשלמות וכל שכן שלא באבר מאיבריהן. לפי שאין הקדושה מתפשטת מן האבר לכל הבהמה בקדושה הבאה על ידי תמורה. ובאשר לעוברים, אותם שקדשו במעי אמן מכח קדושת אמם — אין ממירין בהן כל זמן שהם במעי אמם.

2 חזר ושאל ר' ירמיה את ר' זירא: אם המדובר במשנתנו בולדי קדשים, נוכל לדייק מכאן: דווקא בהיותם במעי אמן — הוא דלא עבדין שאין עושים תמורה, הא אבראי הרי, נלמד מכאן שבהיותם בחוץ, משנולדו — הריהם עבדי עושים תמורה? ואולם הרי זה קשה, שכן הא תנן הרי שנינו במפורש במשנה הבאה שאין הוולדות של בהמת הקדש עושין תמורה! והשיב ר' זירא: הא מני זו המשנה כשיטת מי היא — כשיטת ר' יהודה היא החולק על חכמים, וסובר שהולדות עושים תמורה.

3 חזר ושאל ר' ירמיה את ר' זירא על כך: אי אם המשנה היא כשיטת ר' יהודה, יש לשאול: אברין מי קדשי האם מתקדשים, הא הרי לדעת ר' יהודה הוא הרי לית ליה אין לו, אינו סבור בדינו של האומר "רגלה של זו תהא עולה" שמתפשטת הקדושה בכולה וכולה עולה, והרי שלדעתו אין משמעות כלשהי בהקדשת אבר אחד!

4 אמר ליה לו ר' זירא לר' ירמיה בתשובה לשאלתו זו: משנתנו אכן כשיטת ר' יהודה היא, ואולם לא אמר ר' יהודה את שיטתו שהמקדיש אבר אין הקדושה מתפשטת בכל הבהמה אלא באבר כזה שאין נטילתו מהבהמה עושה אותה בכך ל"טריפה" העומדת למות תוך פרק זמן של שנים עשר חודש, אבל באבר שנטילתו מהבהמה עושה אותה לטריפה — אף ר' יהודה סבור שבמקדיש אבר כזה הקדושה מתפשטת בכל הבהמה, ואף הכא במאי עסקינן כאן, במשנה זו, במה אנו עוסקים — בדבר העושה אותה בנטילתו לטרפה. ונמצא איפוא שלא נדחתה שיטת בר פדא.

5 א ושבים למחלוקתם של בר פדא ור' יוחנן, בדין המקדיש את העוברים, ומציעים: לימא כתנאי האם נאמר שמחלוקתם הריהי כמחלוקת תנאים בענין אחר. ששנינו במקרה זה של השוחט את הבהמה הדקה המעוברת, שהוקדשה לחטאת, וזמן העיבור עד ללידה של הבהמה הדקה הריהו חמישה חודשים, ומצא בה עובר נקיבה שהוא בן ארבע חודשים, שאף שטרם הסתיים משך עיבורו, הריהו חי. ונחלקו בדינו של עובר זה שתי ברייתות, קתני חדא שנויה ברייתא אחת: עובר זה נוהגים בו כבדיני החטאת, שאינה נאכלת אלא לזכרי כהונה, ואינה נאכלת אלא במקדש לפנים מן הקלעים בתוך חצר המקדש, ואינה נאכלת אלא ליום ולילה אחד.

6 ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת האומרת בדינה של נקיבה זו שנוהגים בה כבהמת חולין, ולכן הריהי נאכלת לכל אדם ולא רק לכהנים, ונאכלין בכל מקום מחוץ למקדש, ואולם אינן נאכלין בעזרה, שאסור לאוכלה בעזרה, כדין החולין. מאי לאו תנאי האם לא נאמר כי מחלוקת בר פדא ור' יוחנן כמחלוקת תנאים זו היא? דמר סבר שחכם זה, הברייתא הראשונה שהובאה, סבור שקדושה חלה על עוברין, וכדעת ר' יוחנן. ומר סבר וחכם זה, הברייתא השניה, סבור שאין קדושה חלה על עוברין, כדעת בר פדא!

7 ודוחים: לא בכך נחלקו שתי הברייתות הללו, אלא הני תנאי, בהא קא מיפלגי תנאים אלו, בזה הם נחלקים, בשאלה מתי מתקדשים ולדות הקדשים, האם רק בלידתם הם מתקדשים, או כבר בהיותם במעי אמן הם מתקדשים. דמר סבר שחכם זה, הברייתא השניה, סבור כי ולדות קדשים — רק בהוייתן בלידתם, בהיותם הם לעצמם הן קדושים, וכיון שעובר זה שנמצא במעי אמו לא נולד — אין הוא קדוש. ומר סבר חכם זה, הברייתא הראשונה, סבור כי ולדי קדשים — כבר בהיותם במעי אמן הן קדושים, ולכן חלים כל דיני החטאת על עובר זה אף שלא נולד.

8 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור שאין הברייתות חלוקות וחד תנא תנא אחד הוא ששנה את שתיהן, ולשיטת ר' יוחנן הסבור כי חלה קדושה על עוברים, אלא חדא מהלין מתנייתא אחת מאלו הברייתות, הברייתא השניה — עוסקת במקרה של מקדיש בהמה לחטאת, ורק אחר כך נתעברה, ושחטה בהיות העובר בן ארבעה חודשים, וכיון שלא הוקדש העובר עצמו, וגם אינו יכול להיות קדוש מקדושת אמו, וגם לא נולד — אין הוא קדוש. וחדא מנהון ואחת מהן, הברייתא הראשונה — עוסקת במקרה שהקדישה את הבהמה כשהיא כבר מעוברת, ומשום כך, אף העובר שבמעיה קדוש מכח קדושתה.

9 ב ודנים עוד בשיטות בר פדא ור' יוחנן. תניא שנויה ברייתא, ר' אליעזר אומר: הכלאים בעל החיים הנולד מזיווגם של שתי בהמות ממינים שונים, והטרפה בעל חיים שכתוצאה מפגיעה חיצונית או ממחלה אינו עתיד לחיות שנים עשר חודש, ויוצא דופן הנולד שלא דרך הרחם, ומוצא בניתוח, והטומטום זה שסימני המין שלו מכוסים, ומשום כך אין הוא מוגדר למינו, ואנדרוגינוס שיש בו איברי זכר ונקיבה כאחד — לא קדושין ולא מקדישין. ואמר שמואל בפירוש דבריו אלה של ר' אליעזר: כוונת אומרו לא קדושין — שאין הם מתקדשים בדרך התמורה, כלומר, שאם היו פסולי הקרבה אלה של חולין, והמיר בהמת הקדש בהם — לא חלה קדושה עליהם. וכוונת אומרו לא מקדישין — לעשות תמורה על ידם, שאם היו פסולי ההקרבה אלה של הקדש, והמיר אותם בבהמת חולין — לא חלה עליה קדושה.

10 ותניא ושנויה ברייתא אחרת הדנה בדברי ר' אליעזר אלו, אמר ר' מאיר: למה לו לר' אליעזר לומר שאין פסולים אלו מקדישים בתמורה, והרי מאחר שאמר בראשית דבריו שהם אינן קדושין מתקדשים על ידי תמורה, היאך באיזה אופן ישנה אפשרות לומר שהם מקדישין את האחרים בתמורה? ויש להשיב כי אי אין אתה מוצא אפשרות זו שיהיו פסולי ההקרבה הללו מתקדשים, אלא במקרים מסויימים: טריפה — במקרה של אדם המקדיש בהמה ואחר כך היא נטרפה. יוצא דופן — במקרה של אדם המקדיש ולד, ויצא דרך דופן. אלמא הרי איפוא עולה מדברי ר' מאיר אלה שקדיש מתקדש ולד, והרי זה שלא כשיטת בר פדא!

11 אמרי אומרים בתשובה: יש להגדיר אחרת את מחלוקת בר פדא ור' יוחנן בדין המקדיש את העובר, שכן בעובר שהוא תם שאינו בעל מום הנמצא במעי בהמה שהיא תמימה — אפילו בר פדא נמי מודי דקדיש גם כן מודה שמתקדש העובר. ולא נחלקו בר פדא ור' יוחנן אלא באדם המקדיש את העובר התם הנמצא במעי בעלת מום. ובזאת נחלקו: בר פדא סבר סבור, כיון דאימיה שאת אמו לא מקדישין קדושת הגוף, שהרי בעלת מום היא — הוא נמי גם כן לא קדיש מתקדש בקדושת הגוף. ואילו ר' יוחנן סבר סבור כי הני שני אלו, האם ועוברה — כשתי בהמות נפרדות נינהו הן, ועל כן יש גם להפריד בדינן: אימיה אמו — היא זו שלא מיקדשא מתקדשת, אבל הוא העובר — קדוש מתקדש.

12 ג לישנא אחרינא לשון אחרת בהצעת הראיה מדינם של פסולי ההקרבה. למדנו למעלה שדברי ר' אליעזר שפסולי ההקרבה אין מקדשים בהמת חולין בתמורה אף שהם עצמם קדושים מתקיימים בטריפה וביוצא דופן. אבל הכלאים והטומטום והאנדרוגינוס של חולין שהמיר בהמת קודש בהם — אי אין אתה מוצא אפשרות זו שיתקדשו אלא בולדי קדשים, בבהמה שהוקדשה ולאחר מכן התעברה מבעל חיים אחר שאינו בן מינה, או שעוברה טומטום או אנדרוגינוס.

13 וסבור ר' אליעזר כשיטת ר' יהודה, שהיה אומר: הולד הנולד לבהמת הקדש עושה תמורה, ובא ר' אליעזר ללמד שולדות פסולי הקרבה אלה, אינם עושים תמורה. ומכאן נדייק לענייננו: דווקא הלין אלו, פסולי הקרבה הוא שאין עושים תמורה, וסיבת הדבר: משום שלא קדשי גופייהו התקדש גופם, שהרי הם פסולי הקרבה, אבל ולדות שאינם פסולי הקרבה וכן עוברין אחרים, שאינם פסולים — הריהם קדושין, והרי זה איפוא שלא כשיטת בר פדא!

14 אמר אביי בתשובה: יש להגדיר אחרת את מחלוקת בר פדא ור' יוחנן, ולומר שבמקרה של עובר תם במעי תמימה — לדברי הכל קדיש גופיה מתקדש גופו, אלא כי פליגי כאשר נחלקו בר פדא ור' יוחנן — הרי זה במקדיש עובר תם הנמצא במעי בעלת מום. ובזאת נחלקו: שבר פדא סבר סבור כי כיון דאימיה נמי לא קדיש גופה שאמו גם כן אינה מתקדשת בעצמה, אלא לדמיה, שהרי היא בעלת מום — איהו נמי לא קדיש הוא גם כן אינו מתקדש אלא לדמי לקדושת דמים, ולא לקדושת הגוף. ואילו ר' יוחנן סבר סבור כי עובר לאו לא כירך חלק מגוף אמו הוא נחשב, אלא הריהו יצור לעצמו, ומשום כך, אף על גב דאימיה לא קדשה אף על פי שאמו אינה מתקדשת לקדושת גופה, אלא רק לקדושת דמים — הולד מיהא קדיש לגופיה לפחות מתקדש לקדושת גופו.

15 ד ושבים לבירור הנאמר במשנתנו. שנינו בה שנחלקו חכמים בדין הממיר אברים של בהמות חולין בבהמות שלמות של הקדש, שלדעת חכמים אין התמורה חלה, ואילו לדעת ר' יוסי חלה התמורה בדרך זו, שכשאומר "הרי רגל בהמה זו תמורת בהמת הקדש זו" — חלה קדושת תמורה על הרגל, ומתפשטת ממנה על כל בהמת החולין. ואמר ר' יוסי בהסבר שיטתו זו: והלא במוקדשין באדם המקדיש בהמה האומר "רגלה של זו עולה" — כולה עולה, והוא הדין אם כן בתמורה.

16 ועוד במחלוקת תנאים זו בדין הממיר אברים של חולין בשלמים של קודש. תנו רבנן שנו חכמים: יכול יהיה הדין במקרה של האומר "רגלה של זו עולה", שתתפשט הקדושה מהרגל על כל הבהמה, ותהא כולה עולה? — לכך תלמוד לומר מלמדנו הכתוב: "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש" ויקרא כז, ט, והרי זה בא לדייק: כל אבר שניתן ממנו מבעל החיים לה' הוא שיהיה קודש, ולא בעל החיים כולו יהיה קודש לה'.

17 ומבררים עוד, יכול יהיה הדין במקרה זה שתיפדה הבהמה ותצא לחולין? — לכך תלמוד לומר בכתוב זה "יהיה קדש", ללמדנו שאותו אבר שהוקדש, הריהו עומד בקדושתו, ואינו נפדה. ומעתה יש לשאול: הא הרי כיצד ינהג בבהמה זו? — תמכר הבהמה לצרכי לנצרכי, לטובת אלו החייבים להקריב עולות, ודמיה הריהם חולין, חוץ מדמי ממחיר אותו אבר שבה שהוקדש. אלו דברי ר' מאיר ור' יהודה. ואילו

18 ר' יוסי וכן ר' שמעון אומר: מנין לאומר "רגלה של זו עולה", שהתפשטה הקדושה בכל הבהמה, וכולה עומדת בקדושת עולה? — שכן כיון שנאמר "כל אשר יתן ממנו לה'", היה איפוא די בכתוב זה ללמד שאותו אבר הריהו קדוש "כל אשר יתן ממנו — לה'". כשהוא הפסוק ממשיך ואומר "יהיה קדש" — הרי זה בא ללמד: לרבות את כולה, שמתפשטת הקדושה בכולה.

19 א ודנים עתה בברייתא זו. אמר מר החכם, ר' מאיר ור' יהודה: תמכר הבהמה לצרכי עולות, ושואלים: והא קמייתי והרי הקונה את הבהמה הזו מביא בעולתו בהמה שאינה כולה עולתו, שהרי היא מחוסרת אותו אבר שהוקדש על ידי בעליה הקודמים של בהמה זו, ואותו אבר קרב לעולתו של זה המקדיש! אמר רבא: לא אמרו ר' מאיר ור' יהודה שתימכר בהמה זו לכל אדם שחייב להביא קרבן עולה, אלא רק באדם האומר "הרי עלי להביא קרבן עולה בחייה בכל האברים שבהם תלויים חייה של הבהמה". ורגל אינה בכלל אברים אלה. ומשום כן, אף שרגלה של בהמה זו נחשבת לעולתו של המקדיש הראשון, אינה נחשבת כמחוסרת אבר לקונה המביא את העולה. ובהגדרת שיטתם של ר' מאיר ור' יהודה נחלקו חכמים.

20 אמר רב חסדא: אף שר' מאיר ור' יהודה סבורים שבמקדיש אבר של בהמה, לא פשטה קדושה בכולה, מכל מקום מודה ר' יהודה ור' מאיר, במקדיש דבר אבר שאם יינטל מהבהמה הריהו עושה אותה בכך לטרפה מי שאינה חיה שנים עשר חודש, ואסורה באכילה, שפשטה הקדושה בכל הבהמה. ואילו רבא אמר: אף במקדיש אבר שבהינטלו עושה את הבהמה טריפה סבורים ר' מאיר ור' יהודה שלא פשטה בכך הקדושה בכל הבהמה, ואולם הריהם מודים שפשטה קדושה בכל הבהמה בדבר שעושה אותה בהילקחו לנבילה שאינה יכולה לחיות כלל ואסורה באכילה משום נבילה. ואילו רב ששת אמר: אין ר' יהודה ור' מאיר מודים שפשטה הקדושה בכל הבהמה אלא רק במקדיש דבר שאם יינטל מהבהמה היא מייד מתה. ומבררים את הדעות הללו.

21 מאי איכא מה, איזה הבדל יש בין הסברו של רב חסדא להסברו של רבא? ומסבירים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל בשאלה האם בהמה המוגדרת כטרפה, חיה יכולה לחיות. שרב חסדא סבר לה כמאן דאמר הריהו סבור כמי שאומר טרפה אינה חיה, אלא ברור שתמות בקרוב, ולכן, המקדיש אבר בגוף הבהמה שאם יינטל ממנה הריהי טרפה, אף ר' יהודה ור' מאיר מודים שפשטה קדושה בכל הבהמה. ואילו רבא סבר לה כמאן דאמר הריהו סבור כמי שאומר טרפה חיה יכולה לחיות, ולכן במקדיש אבר שבהינטלו הריהי נעשית טריפה אין הקדושה מתפשטת בכל הבהמה, אלא רק במקדיש אבר שבהינטלו היא נקראת נבילה.

22 ומאי איכא מה, איזה הבדל מעשי יש בין הסברו של רבא להסברו של רב ששת? ומסבירים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל במקרה שהקדיש את הירך והחלל של הבהמה ובדינו של ר' אלעזר בכגון זה. שכן אמר ר' אלעזר: ניטלה הירך והחלל שלה — בהמה זו נחשבת כנבילה. שרבא סבר לה הריהו סבור כר' אלעזר, ולכן לדעתו גם במקדיש ירך וחלל — הכל אומרים שפשטה קדושה בכולה. ואילו רב ששת לא סבר לה אינו סבור כר' אלעזר, ולכן הוא סבור שאף ר' מאיר ור' יהודה מודים שבמקדיש ירך וחלל שלה — לא פשטה קדושה בכולה.

23 מיתיבי מקשים על דבריהם של חכמים אלה ממה ששנינו, אמר רבי: במחלוקת ר' יהודה ור' יוסי נראין מסתברים, מתקבלים דברי ר' יהודה שאין הקדושה מתפשטת בכל הבהמה — במקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו, ואילו דבריו ר' יוסי, שהקדושה מתפשטת בכל הבהמה, נראים — במקדיש דבר שהנשמה תלויה בו. ונדייק בדברי רבי: לאו האם לא מכלל הדברים נסיק דפליג עליה שר' יוסי חולק עליו על ר' יהודה באבר שהנשמה תלויה בו ובאבר שאין הנשמה תלויה בו, ובא רבי והכריע בכל מקרה לגופו.

24 ויש לשאול: בשלמא זה נוח מה שהכריע רבי במחלוקתם ואמר שנראין דברי ר' יהודה בדבר שאין הנשמה תלויה בו — מכלל הדברים נסיק דפליג עליה שר' יהודה חולק עליו על ר' יוסי הסבור שאף במקרה זה הקדושה מתפשטת בכל הגוף. אלא מה שהכריע רבי ואמר שנראין דברי ר' יוסי בדבר שהנשמה תלויה בו, לאו האם לא מכלל הדברים נסיק דפליג עליה שר' יוסי חולק עליו על ר' יהודה, הסבור איפוא שאף במקרה זה לא פשטה הקדושה בכל הבהמה. והרי זו תיובתא דכולהו קושיה חמורה על כולם, רב חסדא ורבא ורב ששת הסבורים כולם שבמקדיש אבר שהנשמה תלויה בו, מודה ר' יהודה שפשטה הקדושה בכל הבהמה!

25 ומשיבים: לא, אין להקשות מדברי רבי על החכמים הללו, משום שאין אלו דברי רבי המדוייקים, שכן חסורי מיחסרא חסרים דברים בתוך דברי רבי, והכי קתני וכך הוא, הנוסח השלם שנוי: נראין דברי ר' יוסי שהקדושה מתפשטת בכל הבהמה לר' יהודה בדבר שהנשמה תלויה בו, שכן אף ר' יהודה לא נחלק עליו אלא בדבר שאין הנשמה תלויה בו, אבל בדבר שהנשמה תלויה בו — מודי ליה מודה ר' יהודה לו, לר' יוסי.

26 ב ובשיטת ר' יוסי שבמקדיש אבר אחד בבהמה, הקדושה מתפשטת בכל הבהמה, בעי שאל רבא: בעוף הראוי להקרבה מהו הדין לשיטה זו? וצדדי השאלה: האם דווקא במקדיש אבר בבהמה אמר כך ר' יוסי, לפי שלמד זאת ר' יוסי מן הכתוב "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קודש", כמובא לעיל, והרי בראש פסוק זה "בהמה" אמר רחמנא אמרה התורה, והא לאו וזה, עוף, לא בכלל "בהמה" היא. או דלמא שמא נאמר כי באותו כתוב "קרבן" אמר רחמנא אמרה תורה — והאי נמי וזה העוף, גם כן בכלל "קרבן" הוא? ומסכמים: לא נמצא פתרון לשאלה זו, ותיקו תעמוד במקומה.

27 ג ועוד בעי שאל רבא בשיטת ר' יוסי: אם הקדיש אבר בגוף הבהמה לקדושת דמיו שתימכר הבהמה, ויביאו בדמי אותו אבר, עולה, מהו דינו לענין זה דתיחות ליה שתרד לו, שתחול על הבהמה כולה קדושת הגוף? וצדדי השאלה: מי אמר האם אומרים כי כיון דנחתא ליה שירדה לה, חלה קדושת דמים על אותו אבר — מתוך כך נחתא ליה נמי ירדה לה גם כן קדושת הגוף על אותו אבר, ומדאקדשיה לחד אבר ומתוך שהקדישו לאבר אחד — אקדשיה הקדישה לכולה ותהיה כולה קדושה בקדושת הגוף. או דלמא שמא נאמר: חד מגו אחד "מתוך" — אמר אומרים, שמתוך שחלה קדושת דמים על אותו אבר, חלה גם קדושת הגוף עליו. אבל להוסיף על כך עוד "מגו" שמתוך שחלה על אבר אחד קדושת הגוף, תחול על כל הגוף כולו, והרי אלה תרי מגו שני "מתוך" — לא אמר אין אומרים.

28 ומשיבים על דברי רבא: תפשוט ליה מדידיה תיפתר לו, לרבא שאלתו זו, משלו, ממה שהוא עצמו אמר, שכן האמר הרי אמר רבא: הקדיש איל זכר לדמיו, שימכר ויביאו בדמיו עולה — כיון שהוא עצמו ראוי להיקרב לעולה שהרי זכר הוא, הריהו קדוש קדושת הגוף אף שמעיקרו הוקדש רק לדמיו, ואף כאן כיון שחלה הקדושה על האבר הריהי חלה בכל הבהמה, ומתוך שחלה בכולה קדושת דמים, תחול עליה אף קדושת הגוף!

29 ודוחים: אין להביא ראיה משם, כי התם שם — התקדש בקדושת הגוף, משום דאקדשיה לכוליה שהקדיש את כולו, ואין זה אלא "מתוך" אחד מתוך שחלה עליו קדושת דמים, חלה עליו קדושת הגוף, ואילו הכא כאן בבעייתו של רבא דאקדשיה חד אבר שהקדיש אבר אחד, שנדרשים אנו לשני "מיגו" כדי שיקדש כולו בקדושת הגוף, יש מקום לשאול: מאי מה הדין? ומסכמים: לא נפתרה השאלה, ותיקו תעמוד במקומה.

30 ד ומביאים שאלה בבירור שיטת ר' יהודה. בעי מיניה שאל אחד החכמים ממנו מרבא שאלה זו: אם הקדיש בקדושת הגוף חד אבר אבר אחד בבהמה, מהו דינו של אותו אבר באיסור גיזה של הצמר שעליו? והשיב לו: תפשוט תפתור לך שאלתך זו מהא דתניא מברייתא זו ששנינו על הכתוב באיסור גיזה בבכור "ו לא תגז בכור צאנך" דברים טו, יט: לשון "צאנך" שהיא לשון מיעוט באה ללמדנו שאיסור גיזה נוהג דווקא בדבר שהוא כולו של הבעלים, אבל אתה גוזז מותר בגזיזה בבכור שהוא בשותפות שלך ושל אחרים גויים. ואף כאן, הרי בהמה זו היא בשותפות הקדש וחולין, ותהיה כולה ואף אותו אבר שהוקדש איפוא מותרת בגיזה.

31 השיב אותו חכם לרבא: אין להביא ראיה משם, שכן התם שם, בבכור שהוא בשותפות גוי, כיון שיש לגוי שותפות בו לא נחתא ליה ירדה לה, חלה עליו קדושה כלל, אף לא לחלקו של הישראלי. ואילו הכא כאן — הרי נחתא ליה ירדה לה, חלה קדושה על אותו האבר שהוקדש, ושמא יש מקום לאסור גיזה בו. לישנא אחרינא לשון אחר בדחיית הראיה מהיתר הגיזה בבכור ששותף בו גוי, שכן התם שם בבכור שהוא בשותפות עם גוי — אף אם ירצה הישראלי, אין בידו להקדישו את חלקו בבכור, מחמת השותפות של הגוי בבכור זה, ולכן לא שייך איסור גיזה בחלק הישראלי. אבל הכא כאן, במקדיש אבר אחד — יש בידו של הבעלים להקדישו לאבר אחד, וחלה עליו קדושה. ולכן יש מקום לשאול מה דינו של אותו אבר לגיזת צמרו. ודנים עוד באיסור עבודה.

32 בעא מיניה שאל ממנו אביי מרבא: מי שהקדיש את עורה של הבהמה בלבד, מהו דינה של בהמה זו בעבודה? השיב לו רבא: תא שמע בא ושמע פתרון לשאלה זו ממה ששנינו: האומר על בהמה מעוברת "מה שבמעיה של בהמה זו הריהו לקרבן עולה" — מותרת הבהמה בגיזה, ואסורה בעבודה. וטעם הדבר: מותרת בגיזה — מפני שאין העובר שבמעיה נחסר בכך, ואסורה בעבודה — מפני כחוש החלשת העובר שבה. ונלמד מכאן, שאף בהמה שהוקדשה לעורה בלבד אסורה בעבודה משום הפגיעה בערך העור.

33 אמר ליה לו אביי לרבא: אין להביא ראיה מברייתא זו, שכן כי קתני כאשר שנו בברייתא זו שהבהמה המעוברת אסורה בעבודה — הכוונה היא שאסורה מדרבנן מדברי חכמים בלבד, ואני שאלתי ביחס לאיסור עבודה מדין תורה. אמר לו רבא: אם הברייתא עוסקת באיסור מדברי חכמים בלבד, אי הכי אם כך, מדוע נאסרה רק העבודה, אפילו בגיזה נמי תיתסר גם כן תיאסר הבהמה! אמר ליה לו אביי בתשובה: יש להבדיל בין עבודה וגיזה, שכן דווקא בעבודה, דמיכחשא שמכחישה, מרזה ומחלישה את הבהמה — גזרי גזרו בה רבנן חכמים, אבל גיזה — שאינה מכחישה את הבהמה לא גזרי גזרו בה רבנן חכמים. ונשארה איפוא שאלתו של אביי ללא פתרון.

34 ה ועוד בעא מיניה שאל ממנו אביי מרב יוסף: הקדיש אדם בהמה מעוברת לקרבן שלמים חוץ מעוברה, ונמצא שהיא, הבהמה המעוברת, קדושה לשלמים ואולם ולדה הוא חולין, ושחטה בפנים בעזרה במקדש, כדין שחיטת השלמים, מהו הדין? ומסביר אביי את שאלתו: למאן דאמר לשיטת מי שאומר שולדי קדשים רק בשעת הוייתן בהיותם הם עצמם, בלידתם הן קדושין, אם כן ולדות אלה שבמעי אמם, שטרם נולדו, לא התקדשו עדיין, ועדיין יש לשאול: מי הוי האם הריהם בכלל איסור שחיטת חולין בעזרה שכן הם חולין, או לא שהרי הם עצמם לא נשחטו?